בערב חנוכה, חג האור, הגבורה והעמידה על הזהות, אנו פוגשים אישה חזקה ומוכשרת שמביאה אור מסוג אחר – אור של יצירה, אמת ואומץ. אתי ציקו, במאית קולנוע ישראלית יוצאת דופן, חוגגת השנה הצלחה גדולה עם סרטה “נאנדאורי”, שזכה לחמישה פרסי אופיר ומציב במרכזו קול נשי גאורגי־ישראלי עמוק, מורכב ונוגע ללב.
בראיון חגיגי זה, המתפרסם באתר חדשות יהדות גאורגיה בארץ ובעולם, משתפת ציקו במסע חייה בין מסורת למודרנה, בין זהות אישית לשייכות קהילתית, ובין מרד פנימי לפיוס ובשלות. זהו סיפור של אישה שלא ויתרה על עצמה, שהעזה לשאול שאלות קשות – ודרך הקולנוע מצאה דרך להאיר את סיפורה, ואת סיפורן של נשים רבות אחרות.
כמו נרות החנוכה, גם דרכה של אתי ציקו אינה נטולת מאבקים, אך היא מלאה באור, באמונה וביכולת לבחור שוב ושוב בחופש, ביצירה ובאמת הפנימית.
אתי, תוכלי לספר קצת על עצמך ועל הרקע הגאורגי-ישראלי שלך?
אני דור שני לעלייה הגאורגית של שנות ה70, ההורים שלי נולדו שם, אמא שלי מקוטאסי, אבא מוואני, והם עלו יחד עם אחי הגדול לארץ ב1974. אני נולדתי פה וגדלתי באשקלון היכן שהייתה ועודנה קהילה גאורגית גדולה מאוד.
מתי התחלת להרגיש שהתרבות הגאורגית היא חלק מרכזי בזהות שלך?
מרגע הולדתי. כמהגרת דור שני- חייתי בקו התפר בין ישראל לגאורגיה כל החיים שלי.
כשגדלתי- ההורים שלי היו שייכים בליבם לגאורגיה, בבית שלי עדיין מדברים בעיקר בגאורגית.
כך שלפני הפעם הראשונה שנסעתי לגאורגיה- כל התרבות הגאורגית שהכרתי – ספגתי אותה מהבית, גאורגיה הייתה מולדת שמתגעגעים אליה, שמשתוקקים אליה, איזו כמיהה למקום שנשאר מאחור ולא ממש הצליחו להשאיר אותו שם ולהיטמע עד הסוף בישראל. כל מי שעלה לפה היה ציוני וכמהגרים קלאסים הגאורגים היו עסוקים בלשרוד ולאפשר לילדים שלהם עתיד יותר טוב, פרנסה והשכלה. היה לדור של הוריי מאוד חשוב לשמור על הצביון העדתי שלהם ושזהות הגאורגית שלהם לא תלך לאיבוד פה בישראל. ואנחנו הדור השני שגדל פה בישראל, רצה להיטמע בחברה הישראלית, רצה להשיל מעליו את עול המסורת, השבטיות, ורצה לעטות עליו את המודרנה, גם במחיר של איבוד או טשטוש זהות. כילדה הרגשתי מאוד את ההתנגשות הזו בין תרבות שהיא מאוד שבטית, מסורתית, פטריארכלית מאוד, לבין התרבות המודרנית הישראלית, והרצון שלי להיות אינדיבידואל, ולהיות חופשיה מכבלי המשפחה.
איזה רגע בחיים שלך גרם לך להחליט להפיק סרט שמספר על הקהילה הגאורגית?
העולם הגאורגי ומה זה להיות אישה שמגיעה וגם נאבקה לצאת מתוכו מאז ומעולם עניין אותי והעסיק אותי ביצירה שלי. הרגשתי שיש לי סיפור לספר, והוא הכרחי עבורי. הקולנוע בהמון אופנים עזר לי וביטא את המסע שלי חזרה הביתה, למשפחה, לשורשים, לזהות הגאורגית שלי. עזבתי את הבית בגיל 18, לא צעד טריוויאלי לבית המסורתי ממנו באתי, היה חשוב לי לחוות את העולם ומה שיש לו להציע לי במלואו גם במחיר של לא ללכת בתלם. וגם בהתחלה הייתי ממש עסוקה במרד אקטיבי נגד כל מה שחונכתי עליו. היה בי המון כעס על החופש שנלקח מאתנו הנשים וחיפשתי המון דרכים לתת ביטוי למה שהתחולל בתוכי.
בפעם הראשונה שביקרתי בגאורגיה זה היה עם הסרט הקצר הראשון שעשיתי "כתם" – שסיפר על נערה גאורגית מרדנית שמנהלת רומן אסור עם השכן הגאורגי שלה, הוא זונח אותה לאנחות ומתארס עם מישהי אחרת, וכשהיא נותרת מאחור, שבורת לב ועם מוניטין בעייתי, הוריה מתנערים ממעשיה ודואגים לחתן אותה עם גבר אחר. הגעתי לשם לפסטיבל קולנוע קטן בבטומי ותהיתי איך הם יקבלו את הסרט הקטן והפרובוקטיבי שלי. היה בי צד גם שנורא רצה להגיע לשם ולהשתלח בהם ולהביא את הפרסונה הגאורגית המודרנית מולם ללא בושה. ציפיתי שייבהלו ולא יתעסקו איתי, שאני אפחיד או ארתיע אותם. בפועל דבר מזה לא קרה, גיליתי אנשים ומדינה מדהימה שקיבלה אותי בזרועות פתוחות, מלאה בחיות ויצריות– היה כל כך הרבה יופי שפתאום נגלה אליי והם קיבלו אותי בזרועות פתוחות- זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שייכת לזהות הזו מלאת הסתירות שלי אבל פתאום הצלחתי שם נורא רחוק להתקיים בגם וגם ולא להיות רק משהו אחד -וזו הייתה חוויה נורא מטלטלת כי עבדתי כל כך קשה עד אז בחיים לא להזדהות עם הצד הגאורגי בתוך הזהות שלי. משם התחיל מסע חיפוש מאוד מעניין בחיים וגם בקולנוע- של מי אני, מה מביאה המורכבות של הזהות שלי כאישה גאורגית וישראלית, איזה ייצוג של נשים אני יכולה להביא אל המסך ואיך אפשר להתחיל לרפא את הפצעים. כשמצאתי את הקולנוע, הרגשתי שהנה עכשיו אפשר להתחיל קודם כל להקיא את הכעס והזעם, ואחרי שאלו יצאו בסרטים הקצרים המוקדמים שלי, זה פינה מקום לכאב וההבנה שיש בי גם געגוע ורצון להיות שייכת שוב. שהזרות שאני חווה מעצמי ומהזהות המעורערת שלי גורמת לי להיות אדם חצוי. והתחלתי לגשש את דרכי שוב פנימה לתוך העולם בגאורגי, הפעם עם שריון הקולנוע על הגב.
על הסרט “נאנדאורי”
מה המשמעות של שם הסרט, ולמה בחרת דווקא בו?
השם ״נאנדאורי״
פירושו- זה שליבי משתוקק אליו. כמיהה או געגוע למישהו או משהו.
בעבר שם הסרט היה ״כאילו מעולם לא היית פה״ וכשחיפשנו שיר עבור הילדה לשיר בארוחה, שזו סצנה מאוד מרכזית וחשובה בסרט, ומצאנו את השיר שהיא שרה:
בשיר נתקלתי במילה הזו- נאנדאורי שהיא מילה עתיקה מההרים והכפרים-ומסתבר שגם מופיעה בספר עוטה עור הנמר! ופתאום הרגשתי שזה שם כל כך הרבה יותר נכון לסרט כי כל אחת מהדמויות נושאת בתוכה את הנאנדאורי שלה, את הגעגוע והכמיהה למשו- למישו, מרינה למסורת ולשורשים שהותירה מאחור, נינו לילד ולמשפחתה, דטו לחיים שיכלו להיות לו, הילד לאמו. וזה תקף לכל אחת מהדמויות, ופתאום זה היה נורא טבעי ונכון לקרוא לסרט ככה. זה לא בא לי בטעות השיר הזה, זה היה גורל.
איך נולד הרעיון לסיפור של מרינה ודטו?
הרעיון לסיפור של מרינה ודטו הגיע אליי בעקבות הרצון לדון ביחסי הכוחות בין המינים בסרט וברצון לתאר את המשיכה והדחייה גם יחד שיש למרינה מהעולם הפטריארכלי והשמרני, אבל מנגד גם את היצרים והתשוקות והיכולת שלה להשתנות מתוך המפגש עם דטו שמאתגר את נקודת המבט שלה ומאפשר גם שינוי ומטמורפוזה של שניהם בעצם אל עבר התקלפות מהייצוגים שלהם. אז לא הייתה דרך טובה יותר להביע את הרעיונות הללו אלא דרך מפגש בין שני זרים שמעמתים אחד את השני עם סיפור חייהם. וזה גם נשען במידה רבה על זאנר הקומדיה הרומנטית. ומה גם שפעם אחת כשהייתי בגאורגיה- קרה לי משהו מאוד דומה, נסעתי לאושגולי עם מדריך גאורגי ונתקענו שם בדרך בהרים וכל מה שחוויתי שם איתו לבד על צלע הר רגע לפני שהשמש שקעה- נכנס כהשראה לסצנות בין מרינה לדטו.
אילו מסרים רצית להעביר דרך הסרט?
אני לא בטוחה שרציתי להעביר מסרים כמו יותר חוויה רגשית עמוקה ומורכבת שמזדחלת אלינו לאט לאט, באופן שבו אצלי הזדחלה ההבנה לאט לאט שיש אצלי בלב כאב ופצע אבל גם מקום חדש של סליחה, ושאולי בזכות הסרט אני יכולה ומסוגלת לספר לעצמי סיפור אחר על המקום שממנו באתי- נאנדאורי אפשר לי להשיר מבט אמיץ וכנה אל העולם שממנו באתי ולספר את הסיפור של אישה שנאבקת בדיכוי, לוקחת את גורלה בידיים שלה ויוצאת למסע שבו היא משרטטת את דרכה חזרה אל עצמה ואל החיים שלה. רציתי לספר את הסיפור המשפחתי והאישי שלי, ושל אמי, ושל שושלת הנשים ממנה אני באה, ושל כל מי שגדלו בתוך תרבות שמרנית ונאבקו להשתחרר ממנה. רציתי להאיר את הדיכוי, אבל בו בזמן גם את המורכבות והיופי, ולהשמיע את הקול של נשים וגברים שבאו ממסורות שמרניות ושחיפשו ביטוי, ולהראות את המחיר שכולנו, גם נשים וגם גברים, משלמים על הפטריארכיה, על הציפיות מתפקידי החברה המסורתיים שמודבקים לנו. כי כדי שדברים ישתנו, עבור הילדים שלנו צריך לספר את הסיפורים שלנו ולזהות את הרגש האנושי מתחת לעמדות הנוקשות של החברה והמסורת. לא להפסיק כמובן להיאבק על חופש אישי וקולקטיבי– ובאותו זמן- כן להפנות מבט חומל ואוהב גם אל הצד החייתי והפרימיטיבי שלנו.
מה היה האתגר המרכזי בצילום הסרט בגאורגיה?
מה לא! תקציב דל של ההפקה, הקור, השלג, תנאי הטבע, להגיע למדינה אחרת, תרבות אחרת ולצלם סרט כזרה שמגיעה מבחוץ אבל גם מכירה את כל הקודים התרבותיים של המקום אז כל הזמן היה צורך לטווח לצוות הישראלי איך גאורגים חושבים ומרגישים ולמה הם מצפים. לביים בשפה אחרת שהיא לא שפת האם שלי. אני יודעת לדבר גאורגית אבל כשנדרשים לביים שחקנים ולנהל צוות שלם- לפעמים לא הצלחתי למצוא את המילים ולמזלי היה לי עוזר אישי גאורגי ישראלי שעזר לי כשהייתי נתקעת. דיברנו 4 שפות על סט: עברית, אנגלית, גאורגית, ורוסית! כשהשחקנים הגאורגים לא ידעו אנגלית ורולנד לא ממש יכל לתקשר עם נטע השחקנית הראשית אלא בשפת הסימנים ובכמה מילים בגאורגית פשוטה. שחקנית שלמדה שנה גאורגית למען התפקיד והחזיקה סרט שלם על גבה עם קאסט שלם שהוא מגאורגיה. וגם הגאורגים אוהבים לקחת את הזמן והבוקר מתחיל ב11 והישראלים יש להם קוצים התחת והם רוצים הכל מהר ועכשיו, הכול היה מאוד מאוד מאתגר אבל גם מה שעשה את זה לחוויה בלתי נשכחת.
עבודה עם השחקנים
איך בחרת את השחקנים המרכזיים, ומה היה תהליך העבודה איתם?
את נטע בעצם ליהקנו פה בארץ- היא קודם כל נראית מאוד גאורגית, כמובן שעבדנו על המראה שלה כדי להפוך אותה ל"יותר" גאורגית אבל זה היה ברור מהרגע הראשון שיש לה את העוצמות הנדרשות לסחוב על גבה סרט שלם.
את כל הקאסט הגגאורגי בעצם ליהקנו יחד המלקהת הישראלית יחד עם המלקהת הגאורגית שם. בעצם הייתה לנו חברת הפקה גאורגית- והמלהקת שם Eka Mzhavanadze (שחקנית נהדרת גם) יחד עם Nino Agladze מצאו עבורנו את השחקנים הגאורגים, שלחו תמונות ואז אני הייתי בוחרת ונוסעת לשם לעשות אודישנים למי שמצא חן בעיניי. אחרי שנטע לוהקה אז נסענו גם למאצ'ים- התאמות בינה לבין השחקנים המועמדים לתפקיד דטו והילד ונינו ועוד. זו הייתה גם תקופת קורונה והרבה נעשה און ליין.
נטע ריסקין למדה גאורגית במיוחד לתפקיד – איך זה השפיע על האותנטיות של הסרט?
הרבה פעמים שאלו אותי למה לא ליהקתי לתפקיד שחקנית גאורגית מה שהיה מקל על כולם אבל חיפשתי מקבילה לי לסרט, מישהי שמביאה את הזרות והתלישות שהדמות צריכה לשאת בתוכה, את האישה המפוצלת הזו שלא משתייכת לא לכאן ולא לכאן, והדיבור שלה קצת מוזר ולא עד הסוף גאורגי והיא ישראלית, הרגשתי שהייתי חייבת את האותנטיות הזו כי זו המהות של כל הדמות בסרט. מריה אובנוב מי שהייתה המורה לגאורגית של נטע עשתה לה קודם כל מבחן להבין האם נטע תוכל לשאת את העיצורים הגאורגים הכה קשים. היא טענה שלא הרבה מסוגלים. למזלנו נטע לא רק שהייתה מסוגלת, אלא בסוף גם למדה את כל הטקסט של השחקנים האחרים כדי להבין מה הם אומרים וכבר אחכ אמרה אז אם כבר אני אלמד את השפה וזהו. והיא נכנסה לזה בכל כך הרבה תשוקה ורצון ואובססיביות שהיא יודעת לדבר כבר יותר טוב ממני ומכירה על בוריה את כל התרבות הגאורגית- מה שנקרא גאורגית של כבוד.
מסרים והשראה לקהל
מה את מקווה שהצופים ירגישו או יחשבו אחרי הצפייה בסרט?
שיתרגשו- זה מה שחשוב. סיפור טוב חוצה תרביות, גבולות, מדינות, אני מקווה שזה יגע בהם. והם יזהו עם הסיפור ויוכלו לפגוש בו את עצמם.
האם יש סיפור אישי שלך שנכנס לסרט בצורה ישירה או סמויה?
ברור שיש בתוך מרינה המון ממני, והיא מעין יציקה של המון נשים שגדלתי על ברכיהן – שושלת עתיקת יומין של נשים ששמעתי אותן כל ילדותי וחוויתי את הסיפורים שלהן. אפילו עכשיו המון נשים גאורגיות כותבות לי אחרי שצפו בסרט ושאני לא מכירה אותן – ואומרות לי שהן ראו את עצמן ואת הסיפור שלהן על המסך.
חזרה למסורת והקול הקהילתי
איך לדעתך הסרט תורם להחזרת קול הקהילה הגאורגית אל התרבות הישראלית?
אני חושבת שיש מקום לסיפורים שלנו ולתרבות שלנו וגם לקול נשי שיוצא מתוך העדה ומבטא את קולן של נשים וגברים מתוך הקהילה. מעולם לא נעשה כאן סרט שמצולם ומתרחש בגאורגיה אבל מספר סיפור כל כך שגור של הקהילה המהגרת שלנו. אני חושבת שמלבד פסינציה מגאורגיה שהפכה להיות יעד תיירותי מאוד נחשק בשנים האחרונות, אנשים רוצים וסקרנים להכיר את התרבות הזו לעומק, לגלות בה עוד צדדים של יופי ומורכבות.
עתיד
האם יש לך תוכניות לסרטים נוספים שמתמקדים בקהילות אחרות או במסורות אישיות?
אני עובדת כרגע על הסרט השני שלי שנקרא "שפת אם" וגם הוא יצלום בגאורגיה- סיפור מסע חזרה לשורשים של אמא ובת. וגם על סדרת טלוויזיה בשם "הקללה" על שושלת נשים גאורגיות ישראליות שמוטלת עליהן קללה עתיקת יומין- שכל גבר שהן שיתחתנו איתו ימות.
איך את רואה את המסע האישי שלך כבמאית לאורך השנים הבאות?
אני כל הזמן מתפתחת ולומדת דברים חדשים על עצמי ועל החיים שלי דרך היצירה שלי, אם התחלתי כמישהי שנורא רוצה לבעוט במוסכמות החברתיות של המקום השמרני ממנו היא באה- המעבר ממרחק והתנגדות לקרבה וסליחה הוא התאפשר לי דרך היצירה שלי ואני מוכירת תודה על כך.
"כיצד הדמות הנשית החזקה בסרט מייצגת את המסורת והערכים של הקהילה, ועד כמה היא מצליחה לנווט בין המסורת לבין העצמאות והזהות האישית שלה?"
זו משימת חיים, וזהות היא לנצח דבר מורכב כשכשאנחנו מתכחשים לה, אנחנו לא באמת יכולים להיות בשלום עם עצמנו. הזהות שלי היא מורכבת ואני מנהלת איתה דיאלוג כל הזמן- בחיים ובקולנוע ואני מנסה לחיות איתה כמה שיותר בשלום. גם מרינה, היא לא תהפוך עכשיו לאיזו אישה אחרת או לגאורגית גאה ומלאה, היא רוצה להתקבל כפי שהיא, יחד ועל אף הבחירות שעשתה בחייה, ולא להרגיש עליהם אשמה אלא שזה מה שהיה נכון עבורה. גם במחיר כבד. זה פצע לכל החיים, להתרחק מהשורשים שטבועים בך ואם לא נלמד לאחות בין שני החלקים המסורת והמודרנה וולהביט על שני הצדדים הללו ולהבין שאי אפשר לעקור אף אחד מהם מתוכך- אלא שאת גם וגם- זו אולי הדרך להביא שלום לנפש המסוכסכת והתלושה
סיום הכתבה:
ברגעים אלה, שבהם זהות, זיכרון ושורשים חוזרים ותובעים את מקומם בשיח הציבורי והאישי, נדמה שזהו רגע היסטורי חשוב לעצור ולהקשיב. אחרי עשרים שנה של ריחוק, של שתיקה ולעיתים גם של ויתור, מתחדדת ההבנה כי הגיע הזמן לשוב ולדבר – לברר מה הייתה המסורת שלנו, איך חיינו, מה שמר עלינו ומה גם פצע אותנו. היצירה של אתי ציקו אינה רק קולנוע; היא מעשה של שימור זיכרון, של חקירה אמיצה ושל חיבור מחודש בין עבר להווה. היא מזכירה לנו שהסיפור של יהדות גאורגיה, ובעיקר סיפורן של הנשים בתוכה, הוא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה שלנו כאן, ושהתבוננות כנה בו היא תנאי לבניית עתיד שלם יותר.
לסיום, תודה לאתי ציקו על ההסכמה להתראיין, על הפתיחות, הכנות והאומץ לשתף במסע אישי וקהילתי כאחד — מסע שמאיר לא רק את המסך, אלא גם את הזיכרון והלב.